חלי טל שלם

ביבליותרפיסטית ומשוררת

מלווה תהליכי כתיבה יצירתיים

עקבו אחרי בבלוג
חיפוש

אל נא תביטי לאחור? סקירת הספר 'גלויות – נשים שנמחקו מהתנ"ך'



"עטיפה של ארטיק מתגלגלת כאן כבר כמה שעות. הרוח מניעה אותה פעם לכאן ופעם לשם. זה חדש הסוג הזה. פעם הייתי רואה רק גמלים, שיירות, איזה הלך שטעה בדרכו. היום מגיעות קופסאות ברזל צבעוניות, מהירות יותר מכל גמל, וילדים נשפכים מתוכן. רצים, צועקים, מטפסים עד אליי ונעלמים חזרה אל קופסאותיהם. פטפוטיהם מזכירים לי איך היה פעם, לפני שבא השקט הגדול..."


כך נפתחת "מגילת אשת לוט" בספר "גלויות - נשים שנמחקו מהתנ"ך" שראה אור בחודש האחרון. כל פרק נפתח ב"מגילה" מעין מכתב אישי מפי הדמות, ולאחריו הפרק בהסבריה וחקירתה של שלי אשכולי בטקסט, תוך שיבוץ הפסוקים הרלוונטיים. ההסברים בשילוב הפסוקים, חושפים באור אחר את ההיסטוריה התנכ"ית שנכתבה על ידי גברים. ואין מדובר בנשים המיידיות שאנו מכירים - ארבע האמהות, אלא המושתקות ביותר, אלה שלא זכו אפילו לשם, כמו "אשת" – לוט ו"בת" יפתח. עשר נשים מוסתרות, מוחוורות. כך סבורה כותבת הספר שלי אשכולי חוקרת נשיות עברית בעולם בעתיק. החל בציפורה אשת משה רבנו, שלטענת אשכולי יכלה להיות בקלות ראשת הממשלה הראשונה (כן כן) וכתוצאה מכך יכלה להיות היציאה ממצרים והכניסה לארץ המובחרת –הבטחה לגמרי אחרת. כל זאת בשל חכמתה, יכולת הקשב הנדירה והפעולה המהירה של ציפורה. דרך הגר החכמה והגאה, מלכת שבא שעשתה טובה לשלמה המלך ונאותה ממרומי ממלכתה לפגוש אותו, ועד לבעלת האוב "האשה שאסור לאהוב".



התנ"ך הוא אלוף הפערים, כך למדתי באקדמיה. בדומה למעשיה, המתחילה תמיד ב"היה היה בארץ רחוקה" - כך בתנ"ך רשימה של פעלים נטולי רגש (ע"ע עקידת יצחק ולא רק), ואנו הקוראים מוזמנים להרגיש באותם הפערים. כלומר לדמיין, לחשוב, להרגיש. מוזמנים, בקושי מוזמנות. אשכולי הבקיאה בנבכי הטקסט המקראי - וניכר שקראה בו חפור וחזור - מובילה אותנו בנבכי הטקסט ומנקה את נטיפי הבוץ והשכבות מסיפורי הנשים מבארת את המניע הפסיכולוגי למעשיהם ומזכירה לנו שהן נשים, אמהות, רעיות, מאהבות.

"...בשכונה שלנו היו תמיד הרבה ילדים. בכל בוקר הייתי משכימה לקול מלמולי התינוקות, עובדת כששיריהן של הנערות מלווים אותי, ויומי משובץ בשיחותיהן המחכימות של בנותיי שהיו – אם יורשה לי – מעניינות יותר משיחות הרכילות המייגעת של השכנות מסביב."


אשכולי מרצה ומורת דרך מוערכת, ממקמת אותנו בארץ, מתארת לנו את "מניפות סחף" שפכי הנחלים הפורצים ממדבר יהודה אל חופי המלח. מסבירה את בחירתו של לוט דווקא בשטח הזה בהיפרדותו מאברהם אחיו. מקבילה בין המקום השמשי והלח לגן עדן.

גן עדן הטומן בתוכו גהינום שלא לומר סדום. מעשה אנשי סדום, זה שדאגו לדלג עליו בלימודי התנ"ך את הגיל הרך, מנותח אף הוא כאן, מהדהד את מעשה פילגש בגבעה. חוזר גם בפרק על בת יפתח – האפשרות לוותר בהינף עפעף על בתך ולהפקירה. אשת לוט מקבלת כאן ממד אחר. נוכח, שומר, זוכר:


"קריר ונעים בפתח ההר, המערה שמתחתיי מזרימה אוויר מלוח, משיב נפש, והם מתיישבים לדבר עלינו. אהבתי אותו באמת. אבל מהשיחות שנערכות לרגליי אני שומעת, כי לא זה מה שמספרים לילדים המתקבצים כאן. חבל. קשר נפלא היה לנו. עד כדי כך הוא אהב את המשפחה הקטנה, את עצי הפרי בחצר, שלא בקלות הסכים לוותר על כל זה וללכת. רצה שנשאר כאן יחד, נמות חבוקים כשיגיע הקץ. המלאכים חשבו אחרת. הם נשאו אותנו מכאן בלי לשאול. בעלי פנה לרוץ עם בנותינו, נדרך מחיפזון המלאכים, ועד ששם לב שאיני לצידו – כבר איחר את המועד. אני נותרתי כאן, נאמנה להחלטתנו. שומרת, עד קץ הימים, על זכרון הבית היפה שהיה לנו, על הקברים, על הזכרונות."


"מלח אינו חומר טוב או רע" אשכולי מנתחת ומבהירה – אשת לוט עושה מעשה והמלח רק משקף את הבחירה שלה. מעשה ההבטה לאחור ובעקבותיו קפיאתה של אשת לוט אליבא דאשכולי - המפגינה בקיאות בפרשנים ובמדרש - אינה עונש כי היתה רעה, אלא מהות: "אשתו של לוט מבקשת להשאר עם הקברים, הזכרונות, עם חייה כפי שהיו טרם ההפיכה.."

אני קוראת את הפרק על אשת-לוט וחושבת על המאבק שלי היומיומי על ה"להשאר מאחור" בתקופת הקורונה, להתעקש על קשר פנים-אל-פנים ומה מחיר ההתעקשות. לנבור בעבר ולנסות לרפא ולכסות על הפצעים ומה המחיר הנבירה וניסיונות המרפא. אני חושבת על אשכולי שמתעקשת להביט בפסוקים, לנבור בטקסט הגברי, ולדלות מתוכו את הנשים בכבוד הראוי להן, לתת להן קול. אמיתי. תנ"כי. עכשווי.


איש לא כתב כמו שלי אשכולי. לו היתה לי האפשרות לבקש לבת-המצווה שלי את התנ"ך של הנשים שנמחקו ממנו - כריכתו הסגולה אותיות הזהב המטבעות בו במסגרת, מתכתבות עם ספרי הקודש החומים-מוזהבים - אולי הייתי גדלה להיות אשה אחרת.


"גלויות – נשים שנמחקו מהתנ"ך" 299 עמ'. שלי אשכולי, הוצאה עצמית.

הציטוטים לקוחים מן המגילה הפותחת את הפרק "אשת לוט – מביטה עד כלות"

שלי היא חברה - גילוי נאות