חלי טל שלם

ביבליותרפיסטית ומשוררת

מלווה תהליכי כתיבה יצירתיים

עקבו אחרי בבלוג
חיפוש

"מטאפורה היא כמו דימוי רק בלי הכמו" (ל. שליין). אז זהו, שלא!

עודכן ב: לפני 5 ימים

בעולם הספרות ולא רק, נוהגים להשתמש בביטוי "מטאפורי" בעיקר, גם כשאין מדובר במטאפורה. כך ממעיטים מכבודה ומטשטשים את ייחודה. הגדיל לעשות באחת מתכניות "גב האומה" ליאור שליין בעודו מתפרץ אל דיאלוג בין שני משתתפים אחרים בחיוך ממזרי - "מטאפורה היא כמו דימוי רק בלי הכמו". מבאר אחת ולתמיד בפאנץ' שלייני את ההבדל בין השניים. והנה, ניסח שליין בתוקפנות כלפי מורות לספרות באופן כמעט מתמטי – דימוי זה כמוx ואילו מטאפורה היא x בלבד, נטולת כ' הדימוי המחברת ביניהם. האמנם?

כבר במאה החמישית לפני הספירה ניסח אריסטו את ההגדרה למטפורה שמקורה ביוונית ופירושה - מטא =אחרי ופורה = לסחוב, מעבר.

The word metaphora itself, literally 'carrying across', embodies the sense of movement: in the Poetics, Aristotle defines it as "a carrying over of a word belonging to something else" (1457b), i.e. a transposition of a term from its usual context to an unusual one.


המשפט הנזכר כאן מתוך פרק כ"א של הפואטיקה לאריסטו, בתרגומו לעברית של יואב רינון (ירושלים: הוצאת מאגנס, 2003, עמ' 45), הוא:

"מטאפורה היא התקה של שם מתחום אחד לתחום אחר, ממקרה כללי למקרה פרטי, ממקרה פרטי למקרה כללי, ממקרה פרטי אחד למקרה פרטי אחר, או על דרך ההקבלה."

מטאפורה בניגוד לדימוי, אינה רק שואלת משדה אחר, אלא מותקת, מוסטת, נעה בין שתי גדות נהר ומעבירה מגדה אחת אל השניה, ומן האחרת מחזירה אל אחותה, אך ההחזרה אינה מה שהיתה. עתה מתערבבות שתי הגדות מותכות מתמוססות אחת אל השניה וכבר לא ידוע מה היו קודם בנפרד. וגם אם זכור, היצירה החדשה שנצרפה משתיהן, המטאפורה עולה עליהן במקוריותה.

הנה לפנינו מטאפורה מופלאה מופיעה בתום מחזור הסונטות אהבתה של תרזה דימון הנהדר שכתבה לאה גולדברג:


מַה יִּשָּׁאֵר? מִלִּים, מִלִּים כָּאֵפֶר מֵאֵשׁ הַזֹּאת שֶׁבָּהּ לִבִּי אֻכַּל, מֵחֶרְפָּתִי, מִכָּל אָשְׁרִי הַדַּל רַק אוֹתִיּוֹת הַחֲתוּמוֹת בַּסֵּפֶר.

מִי יַאֲמִין בְּהֵעָלֵם הַגַּל בְּעָצְמָתוֹ אֲשֶׁר אֵינָהּ חוֹזֶרֶת – לוּ גַּם נוֹתַר בִּכְסוּת-חוֹלוֹת חִוֶּרֶת סִימָן שֶׁל מַגָּעוֹ, רָפֶה וָקַל?

פָּלְטָה אַהֲבָתִי אֶת אַלְמֻגֶּיהָ, וְדַיָּגִים שֶׁנִּזְדַּמְּנוּ בַּחוֹף אָסְפוּ אוֹתָם וַיִּשָּׂאוּם הַרְחֵק,

וְזָר מִשְׁתַּעֲמֵם בָּהֶם נוֹגֵעַ, וּבְעוֹלָם חוֹפֵז וּבֶן-חֲלוֹף

הַזְּמַן בָּהֶם כְּיֶלֶד יְשַׂחֵק.


(לאה גולדברג, שירים, ספרית הפועלים)

פלטה אהבתי את אלמוגיה – הלא לאהבה אין אלמוגים, לים יש. לעתים הוא פולט אותם. האהבה, אשר אוכלה באש הלהט, תהפוך לאפר. אהבתה של תרזה די-מון, ואהבתה של מתעדת האהבה - הכותבת, לאה גולדברג - פולטת את יצורי הים הקטנים את האבנים, את האצות. המלוטשים שבהם הם אוצרות שניתן לאסוף. אוצרות שנתגבשו מכאב האהבה – אלמוגי מילים סדורים בסידור סונטי מרהיב להפליא. אוצר את הכאב הלוהב, העולה על גדותיו.

גולדברג לא כתבה שאהבה היא כים הפולט את אלמוגיו. וגם לא שמעשה הכתיבה או האהבה הם כים הפולט את אלמוגיו. היא לא כותבת – הים פולט את את אלמוגיו, אלא – "פלטה אהבתי את אלמוגיה". והמטאפורה האלמותית הזו עוברת מגדה אחת – גדת הים אל גדה אחרת גדת האהבה היא שואלת מזו ומחזירה אל זו ומה שהיא מחזירה משנה צורה, מוסט, מותק, מטאפורה.

ודיגים שנזדמנו, עברו במקרה בחוף אספו אותם וישאום הרחק. וזר משועמם נוגע באותם אוצרות כאב, אוצרות האהבה ומשחק בהם הזמן, כמו ילד. כמונו, קוראים בחטף, מזפזפים.





לב, אש ויד הממששת במנוחה/שיעמום את מה שנשאר, מופיעים גם בשירה של רחל בלובשטיין המתארת את מעשה השירה בשיר "ספר שירי" צריחות נואשות של כאב הפכו ל"מחרוזת מילים מלבבת". גם כאן ישנה מטפורה – שרשרת מילים. לשרשרת אין מילים, למילים אין שרשרת. השאלה משני שדות סמנטיים והתכתם מתגבשות למחרוזת מילים.