על אודות השיר "אָדֹם" ללי ממן

אָדֹם / לי ממן

הַקּוֹל הוּא תָּמִיד קוֹל עֵשָׂו.

וְלֹא מְשַׁנֶּה כַּמָּה זְרִיזוֹת וַחֲרוּצוֹת תִּהְיֶינָה הַיָּדַיִם

הַמְּתַקְתְּקוֹת עַל הַמִּקְלֶדֶת

תָּמִיד הוּא יַקְדִּים אוֹתָן

כִּי אֵין לוֹ הַחֲשִׁיבָה לִטְוָח אָרֹךְ וְאֵין לוֹ הָאַחֲרָיוּת

וְאֵין דָּבָר זָרִיז מִפְּזִיזוּתוֹ

וְאֵין דָּבָר בּוֹעֵר מִכְּמִיהָתוֹ הַמַּאֲדִימָה בְּשָׁרְשֵׁי שְׂעָרוֹ

וְכָל הֲוָיָתוֹ שֶׁאֵינָהּ מְהַסֶּסֶת לְהַשְׁלִיךְ תְּמוּרַת

פַּעַם אַחַת

לִטְעֹם

מֵהָאָדֹם אָדֹם

(מתוך "למה הדבר דומה" הוצאת ידיעות)

"וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי, כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר; וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ, עֵשָׂו/ וְאַחֲרֵי-כֵן יָצָא אָחִיו, וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, יַעֲקֹב; "(בראשית כה, 25-26). עשיו - הג'ינג'י הראשון בתנ"ך - נאבק כבר בבטן אמו עם תאומו יעקב על מיקומו ומצליח לצאת לפניו. ביום ציד לא מוצלח במיוחד חזר עשיו הביתה והתגרה מניחוח נזיד שבישל אחיו – " וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב: 'הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה, כִּי עָיֵף אָנֹכִי!' "(שם , 30) וכיון ש"אין ארוחות חינם", מכר בכורתו תמורת אותו נזיד עדשים ריחני ואדמדם (תמיד אני חושדת שהאדום אדום הזה היה יותר בכיון של מטבוחה. עמדתן פעם בפני ריח או טעם של מטבוחה שזה עתה סיימה להתבשל?). האיפוק, דחיית הסיפוקים זרים לו מלידה לעשיו הייצרי, המסתכן, החייתי. אמו רבקה מעדיפה את אחיו השקול, הזהיר, הלמדן. "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב." (שם, 27). ומפרשים כי יצחק אהב את עשיו בדיוק בגלל אותו מתח סיפי, חווית ה"חיים על הקצה" המשותפת לשניהם – יצחק הלא חווה עקידה - הוגש על מזבח בין חיים למוות, ואילו עשיו עסק בציד חיות למאכל ופגש במוות מדי יום.

מאוחר יותר, לקראת מותו של אביו יצחק, נשלח עשיו לצוד מטעמים שאהב אביו על מנת שיזכה באותה ברכת הבכורה. אמו מולידתו תעתעה בבעלה ובו, ותמרנה את אחיו יעקב על מנת שיעטה עליו בגדי שדה שעירים שריח עשיו נודף מהם, כדי שיצחק לא ישגיח במרמה. היא הכינה מטעמים שידעה שבעלה אוהב, ובמטבח הרי קורים הדברים - מתח שורר בין מוות לחיים, נתינה וקבלה, ברכה או קללה. טקסטים עתיקים יותר ופחות מלמדים על אותו המתח בפעולת האכילה, הזנה ובליעה ועיכול, נתינה וקבלה, חיים ומוות. אופן האכילה ודרך ההאכלה מעידים עלינו לא מעט. לעיתים ההזנה היא דרך התקשורת היחידה שלנו - שאינה דרך מסכים. תקשורת המשמרת אותנו בתפקידי הורה מטפל ותינוק גם כשאנו גדלים.

המשוררת לי ממן מערבבת כמו בנזיד מהלך מיוחד בשיר - שני האחים הופכים אחד וממן מזמינה אותנו לטעום ולהיווכח כי בכל אחד מאיתנו יש גם יעקב מאופק מחושב וגם עשיו ש"אֵין דָּבָר בּוֹעֵר מִכְּמִיהָתוֹ הַמַּאֲדִימָה בְּשָׁרְשֵׁי שְׂעָרוֹ

וְכָל הֲוָיָתוֹ שֶׁאֵינָהּ מְהַסֶּסֶת לְהַשְׁלִיךְ תְּמוּרַת

פַּעַם אַחַת

לִטְעֹם

מֵהָאָדֹם אָדֹם"

בתנך אומר יצחק האב הזקן שכבר כהו עיניו "הקול הוא קול יעקב והידיים ידי עשיו אבל ממן אומרת – לא! הקול הוא תמיד הקול הפראי, היצרי האדמוני, שלא למד לדחות סיפוקים –

"וְלֹא מְשַׁנֶּה כַּמָּה זְרִיזוֹת וַחֲרוּצוֹת תִּהְיֶינָה הַיָּדַיִם

הַמְּתַקְתְּקוֹת עַל הַמִּקְלֶדֶת"

לאיזו מקלדת הכוונה? לזו הכותבת שירה? ואולי בכלל הכוונה לאיד הגואה לעומת הסופר-אגו העורך? ולאיזו אותה פעם אחת כמה הלב הבוער? מהו הדבר שהלב חושק בו וההיגיון אומר שלא כדאי כי הוא עלול להישבר?

ממן מזכירה לנו שיש בנו גם וגם. מחושב, שקול ואימפולסיבי אדמדם.

ומי היא זו מבין השתיים המתרוצצות בקרבה, שתכריע בסופו של דבר?