"נִקָּה?" אָמְרָה אִמָּא, "כָּכָה מְנַקִּים? סְפָרִים רוֹחֲצִים בְּמַיִם?
אַתְּ תִּשָּׁאֲרִי בָּאַמְבַּטְיָה עַד שֶׁתָּבִינִי מַה שֶּׁעָשִׂית".
הִלָּה יָשְׁבָה בַּחֶדֶר הַסָּגוּר, טָבְלָה אֶת אֶצְבְּעוֹתֶיהָ בַּמַּיִם, הִיא הִרְגִּישָׁה שֶׁהָרִיסִים שֶׁלָּהּ כְּבֵדִים מִדְּמָעוֹת.
הִיא הִצְטַעֲרָה שֶׁאַרְבֶּלוֹן לֹא בָּא בַּזְּמַן עִם הָאֳנִיָּה שֶׁלּוֹ, כִּי אָז לֹא הָיוּ סוֹגְרִים אוֹתָהּ בְּעֹנֶשׁ.
(נורית זרחי "ארבלון מבית הברוש" עמ' 11, הוצאת מסדה סדרת ראשית קריאה)
בחדר המדרגות החשוך
כָּל כָּךְ חִכִּיתִי לְ"פִּלּוֹן"
כְּדֵי לִקְרֹא עַל אַרְבֶּלוֹן מִבֵּית הַבְּרוֹשׁ
וְעַל הִלָּה חַסְרַת הַבַּיִת בְּתוֹכָהּ
שֶׁאָהֲבָה לְחַכּוֹת בַּחֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת הֶחָשׁוּךְ
רַק כְּדֵי לֹא לִרְאֹת אֵיךְ אִמָּא מִתְיַחֶסֶת לַתִּינוֹק
כָּל כָּךְ עֲסוּקָה הָאִמָּא הַזֹּאת, שֶׁבִּשְׁבִיל הִלָּה נִשְׁאַר לָהּ רַק הַכַּעַס.
לְהַטְבִּיעַ אֶת הַכַּעַס, לְהַטְבִּיעַ אֶת תִּינוֹק.
הוּא לֹא הָיָה צָרִיךְ לִהְיוֹת בִּכְלָל.
וְכַמָּה חֲבָל שֶׁאַרְבֶּלוֹן אַף פַּעַם לֹא מַזְמִין אוֹתָהּ לְבֵיתוֹ -
בָּא וְהוֹלֵךְ, מוֹפִיעַ וְנֶעְלָם
כְּשֶׁפֻּרְסַם הַפֶּרֶק הָאַחֲרוֹן, שָׁלַחְתִּי לְמַעֲרֶכֶת "פִּלּוֹן"
מִכְתָּב "עֲבוּר אַרְבֶּלוֹן",
וּבוֹ הִפְצַרְתִּי שֶׁיַּחֲזֹר
אֶל בֵּיתוֹ בְּעֵץ הַבְּרוֹשׁ, כְּדֵי שֶׁאוּכַל לִקְרֹא עָלָיו עוֹד
וְשֶׁאֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהוּא קַיָּם.
לֹא קִבַּלְתִּי תְּשׁוּבָה מֵעוֹלָם.
