חלי טל שלם

ביבליותרפיסטית ומשוררת

מלווה תהליכי כתיבה יצירתיים

עקבו אחרי בבלוג
חיפוש

שרבוטים, ההתחלה

עודכן ב: 10 מאי 2018

דמעות עצורות התערבבו בעלבון פנימי. ניסיתי לברוח למרות שאי אפשר בתוך הסעה מקרטעת אז העיניים ברחו אל השמשה המלוכלכת חצויה בפס שחור, צדות עננים. עוד עשר דקות הסיוט הצרחני יסתיים ואפלט החוצה. צחקוקים לחשושים, זמזומים, רחשים ואז אחת מהן, מלכת הדבורות ניגשה קרוב אלי ושאלה- על מה את מסתכלת? - סתם, על העננים, שמת לב שהם משתנים? המבט המשועשע שלה מתעוות - תגידי מה זה הדבר הזה שתלית היום בכתה? - בריסטול. כן אבל מישהו ביקש ממך? – לא. חשבתי על זה לבד. אני שומעת את קצה השאלה מזדמזמת לה - איך את מעזה?




שירבוטים - כך נקרא המדור שקבעתי בעצמי, אי אז בשלהי שנות השמונים בכתה ז' באולפנה, תוך קריאה נסתרת ובלתי מבוקרת בעיתוני נוער - סמדר שיר, איטו אבירם וציפורים מתות בסתר. גזרתי חצאי עיגולים בקצוות הקטעים כך שנוצרו מעין ענני דפדפת, וכתבתי עליהם קטעים קצרים ספק שירים כמו על הציפיה לאביר על הסוס הלבן שבתום הקטע הסתבר להיות חצ'קון. הדבקתי בריסטול עם מסקינטייפ על קיר הכתה וכתבתי כותרת "פינת השרבוטים". חשבתי שהבנות יהנו לקרוא. הן נהנו יותר בלהיות עסוקות במה-פתאום-תלית-על-דעת-עצמך- בלי-שאף-אחד-אמר-לך-או-ביקש- ממך.


לפני כמה שנים, מלכת הדבורות (פס-יכ-ולו-גית חינוכית במקצועה) אמרה כשנפגשנו לרגע, שהבינה בדיעבד כמה קנאה וחוסר פרגון עפו שם, ואיך הן לא יכלו להכיל את העובדה שמישהי מעזה כך לפתוח משק אוטרקי של עיתון שירבוטי.

כעבור שנים של השתקות מסוג הזמזום אבל גם אחרות, התחלתי לכתוב את ענני המחשבות שלי. נזכרת בארנון ששמר את מכתבי סדורים בקופסת קרטון כשסיפר שהבין שחשוב לשמור, ואת צריכה לכתוב בלוג כך פני עשר שנים פסקה הילה.

אז הנה אני מתחילה