"ספרה החדש של חלי טל-שלם הוא ללא ספק הבשל והשלם בספריה. כמי שמלווה את כתיבתה של שלם מראשיתה כמעט, אני מרגיש שקובץ השירים האחרון של חלי עשוי היה להיתמצת בפסוק הביאליקאי: האבך לחורבנך אם אבך לחורבני…? זהו אחד מאותם מקרים נדירים שבהם שירת היחיד מזככת את לשונו של השבט, כהגדרתו של ת. ס. אליוט. קשה להעמיד את הספר על מרכז חוייתי אחד; ובכל זאת. העיסוק של חלי בחשיפתה המוגברת לאובדן ולשכול במהלך שירותה הצבאי, ולחתימה שהותירה בחייה התקופה שבה שימשה כקצינת נפגעים צה"לית; האופן שבו החוויות האלה נמסכו בחייה הפרטיים, חלחלו במערכי הנפש והתערו ברקמות החוויה האינטימיות ביותר; האופן שבו החוויות הללו פשטו ולבשו צורה, שבו והדהדו, עיבו בחביונות הנפש לשון של אובדן וכאב שעתידה לפעום ביסוד כל הלשונות שעוד יילמדו, שלא יהיו אלא תרגומים וגלגולים של הלשון הזאת; המאבק להיחלץ מן ההלם, להשיב בצורה לעצב שהזמן אינו מרפה את אחיזתו; למצוא מילים לפעימה המוחסרת, לקרחת היער השרופה, לבשורה החנוקה במורד הגרון, ליקיצת הפתע הלילית – האם אפשר להגזים בעוצמת הנגיעה של כל אלה בחיינו, כאן ועכשיו?
שירתה של חלי נוגעת בכל אלה – ובעניינים רבים אחרים, ראוי להטעים – בלשון ישירה, שואפת לקונקרטי, אחוזה ברקמת הפרטים. הרגש מסתנן אל השירים הללו בלי הכרזות רוויות פאתוס; תמיד בהיסט, מן הצד, על בהונות, מן היחסים בין הפרטים ולא בחתימתו הרועמת של אני מתוודה. איכות זאת הופכת את השירים לפתוחים, וכמו מזמינה את הקורא לאכלס אותם. האני בשירים האלה מאבד את עצמו בכל שיר מחדש רק כדי למצוא את עצמו – בדמות אחרת, במופע מחודש – מבעד ליחסים שהוא מקיים עם זולתים ומקומות, כמו גם עם שכבות של חלום, הוויה וזיכרון בתוכו-פנימה. אין כאן "דוברת" יציבה אלא בתפזורת המגעים, הפצעים וההפלאות. במידה רבה, אלה תולדותיו של אני מתפרק; אבל בהתפרטותו הוא מגלה בתוכו את העולם בבחינת אחרות שאי אפשר להמס, אתר של יופי וכאב שהיה שם עוד לפניו. ואיכשהו, דווקא הפרוזאיות היחסית, היושר המפגיע, האחריות בשימוש הלשוני, העמידה בפני מקסמיה הזמינים של השירה – דווקא האיכויות האלה משקמות את סגולתה המכשפת של השירה ומחזירות בעוצמה יתרה את כושרו של הקורא להתפלא.."

(ד"ר עודד וולקשטיין - סופר, מתרגם ועורך)