למשחק יש טעם מר - על השיר מחבואים ללהקת טאטו, דונלד וויניקוט ועוד

גשם מטשטש את העקבות אי אפשר לראות מה היה כאן קודם כתפי כבדות אל הקיר צמודות לא ימצאו אותי אני שומרת סוד

בכל משחק יש ממד של סוד. החל מ"קוקו" או "פיקאבו" בו האובייקט רק מתחיל להתקבע בעבור התינוק, ועד ל"פוקר-פייס" שאנו עוטים, במשחק הקלפים המוכר. על העונג שבלהתחבא בד בבד עם תחושת האסון שלא להימצא כתב הפסיכואנליטיקאי וויניקוט והוא אחד הציטוטים היותר מוכרים שלו, אולי בשל התחושה הפרדוקסאלית שהוא מותיר – חדוות המשחק המחבוא, ההפתעה לצד ההישארות לבד אולי לעד? איזה פחד. ניכר כי השיר "מחבואים" של להקת טאטו ממחיש זאת ביתר שאת. מתי הופך המשחק ממענג למסוכן עד לקטסטרופה? המונח מרחב פוטנציאלי נטבע אף הוא ע"י וויניקוט (1995), והוא מתייחס לאחד משלבי ההתפתחות הילדיים - מרחב נפשי הנמצא בתחום הביניים שבין חווית הכל-יכול של הילד כי הוא שולט בסביבה, לבין המציאות. מרחב נפשי זה, הוא הבסיס ליצירתיות – היכולת לדמיין, ליצור, לתכנן ולהרחיב את החוויה היומיומית הקונקרטית. אליבא דוויניקוט, מי שלא חווה בילדותו את חווית הכל יכולות הסובייקטיבית – נדון להיות דל ונעדר מקוריות. לעומתו, אדם אשר חי רק בחווית הכל יכולות הסובייקטיבית ונעדר חיבור למציאות, עלול לשקוע בעצמו, מנותק מהעולם החיצוני.

המסיבה בחדר השכן. מצלמים אותך ולא יודעים מה קודם אם לנשק את ידי גברות או למחוק מפניך סימנים של אודם

יש מסיבה והילדים/ ילדה ומבוגר/ ילדה והגשם? לא מוזמנים, מורחקים לא נמצאים בה. ואולי לכן הם נחבאים? הם בחדר השני ושומעים מעבר לקיר את גינוני המשחק של המבוגרים: יש נשיקות לידי הגברות וסימנים של אודם. דברים אסורים של מבוגרים. גינוני נימוס אבל מה קורה מעבר לקיר?

משחקים במחבואים מתחבאים מהחיים אמא לא מחפשת אותנו

כשאמא, המבוגר המשמעותי לא באה לחפש את הילדים המתחבאים, המשחק הופך לטורד, להזנחה.

זרוק לי קוביית סוכר למשחק יש טעם מר אמא לא מחפשת אותנו בוא נצא מהפינה אמא לא מבינה

בבואו לתאר שני סוגים מרכזיים של התנהגות אנטי חברתית, מאפיין וויניקוט את הבסיסי והראשוני שביניהם – הגניבה - כחסך אימהי: "ילד שגונב סוכר מחפש את האם הטובה, האם שלו, שיש לו הזכות לקחת את המתיקות שיש שם, למעשה המתיקות הזו היא שלו, שכן הוא המציא אותה ואת מתיקותה מתוך יכולתו לאהוב, מתוך יצירתיותו הראשונית". הנטייה האנטי-חברתית – מושג מרכזי שטבע וויניקוט, היא דרכו של הילד לחפש סביבה שתהיה טובה דיה עבורו, תחת זו שאבדה. היא יכולה לבוא לידי ביטוי בתוך המשפחה ומחוצה לה בשקרים, גניבה ותוקפנות הרסנית, הנתקלים בדרך כלל בתגובה של אכזבה, זעזוע והוקעה מוסרית, Acting out כמימוש בפעולה של דחפים יצריים, ולעיתים גם כביטוי של ייאוש. המשאלה להתחלה חדשה כשהסביבה הראשונית לא עונה לצרכים היא מוטיבציה בסיסית בחיי בני האדם. מה שמייחד את אותה הנטייה האנטי חברתית הוא אובדן של משהו שהיה ונלקח. האקט האנטי חברתי, טוען ויניקוט, יש בו בריאות, כמיהה לתיקון וסימן לתקווה דווקא. התקווה למצוא ולהחזיר את "מתיקות האם" שאבדה.

גשם מתנצל על האיחור הוא אומר שיש לו סיבה מוצדקת

גשם מואנש כלומר, מקבל "האנשה" - גשם הוא חבר דמיוני או אדם ממשי או ילד שמאחר להגיע אל השיעור. האם גשם ייענש? ויישלח אל הפינה?

גם כאן המבוגר האחראי – במקרה הזה המורה – לא שם לב או שאולי לא אכפת לו:

המורה מתחיל את השיעור ואתה איתי בפינה קבור תמיד שמים אותנו בפינה כי נולדנו שנינו מחוץ לרחם

להיוולד "מחוץ לרחם" (בדומה אולי לתחושה של להיות מחוץ למסיבה) משמעו לא להיות עטופים ברגעי ההיווצרות הראשוניים, בכל מה שאמור לספק את תחושת הקיום הזאת – הזנה, הגנה.

את שנינו יקטפו בסוף העונה מה עם האחרים תספר לי איך הם

הקטיף מזכיר אסוציאטיבית את וואלס להגנת הצומח בו נקטפו ילדות בניגוד לפרחי הבר המוגנים "רק עליי עוד לא שמו שלט רק עליי איש אינו שומר. לו הייתי נאמר איילת, אז היה מצבי אחר." הסקרנות כלפי האחרים – הילדים המוגנים האחרים, כי באותו הבית אי השמירה והמוגנות היא בבחינת הנורמטיבי.

הבית האחרון בשיר מתאר תקופת חיים אחרת: יום אחד נצא מהפינה נסתכל זה על זו ולא נאמין אתה זקן גם אני זקנה ואמא עדיין לא מבינה היא שוכבת שם ולא רואה לא יודעת כלום ולא רוצה לדעת גם היא מצאה לעצמה פינה ומחר סוף - סוף סוף העונה עונת החיים מגיעה לקיצה - האם הפכה לזקנה פתטית שאינה רואה. גם אז כשהיו ילדים לא ראתה, אבל כעת, ממרום גילם הם מביטים בה ורואים זאת. הם לא אחוזים בתקווה שאולי תראה. היא לא יודעת כלום ולא רוצה לדעת.. האם מדובר בגילוי עריות? בפגיעה מינית? מהו המשחק המסוכן כל כך שהילדה הזו שיחקה? לטאטו הפתרונים

מקורות:

מחבואים / להקת טאטו מילים ולחן: אלונה דניאל

ויניקוט, ד. ו. (2009 [1956]). "הנטייה האנטי חברתית", בתוך: עצמי אמיתי ועצמי כוזב, עמ' 156-167.

טל שלם, ח. (2017). ענן סוכר: על גניבה ילדית בספרו של שמי זרחין בראי תיאוריית החסך הויניקוטיאנית. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3624

שראל, ד. (2013) על היאוש ועל התקווה שמתעוררים אצל ילדים ומתבגרים עם נטייה אנטי חברתית ואצל אלו שמטפלים בהם. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 16/11/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית.

משחק ומציאות (1995) הוא הספר האחרון שכתב ד. ו. ויניקוט, שרבים רואים בו את הפסיכואנליטיקאי החשוב ביותר לאחר פרויד. כאן סיכם באופן הבשל והמגובש ביותר את מפעל חייו. בסגנונו האישי והיצירתי מבהיר ויניקוט מושגי מפתח בחשיבתו: "אובייקט המעבר" - שמיכת הניחומים או הדובון המאפשרים לילד להרגיע את עצמו בעת מצוקה, וגלגולו ב"תופעות מעבר", העומדות בבסיס היצירה האמנותית והחיים התרבותיים; "המרחב הפוטנציאלי" בין המציאות החיצונית לבין עולם הדמיון הפנימי, אזור הביניים שבין אובייקטיביות לסובייקטיביות; ההבדל בין חלומות בשינה לבין חלומות בהקיץ ("פינטוז"); "הסביבה המאפשרת", הבנויה על היכולת להזדהות עם הזולת, כבסיס לבריאות נפשית. ויניקוט עוסק באפיוניה של "אם טובה דיה", ביכולתה לאפשר לתינוקה לחוות אשליות לפני שתעזור לו להתפכח מהן, ובהבעת פניה כראי המאפשר לפעוט ללמוד להכיר את רגשותיו שלו. באותה רוח, הוא ממחיש בדוגמאות דרמטיות את אמונתו כי פסיכותרפיה מתרחשת בחפיפה שבין שני תחומי משחק, של המטופל ושל המטפל, מטפל שאינו יכול לשחק, אינו מתאים להיות מטפל. (מתוך האתר של עם עובד, הוצאת הספר בעברית).