על אודות השיר "לוח שנה" מתוך ספר ביכוריה של קארינה ס. לינצקי "עונת הנדידה"

לוח שנה \ קארינה ס. לינצקי

בְּתִשְׁרֵי עָמַדְנוּ בִּמְבוּכָה,

קִבַּלְתִּי אוֹתְךָ כְּתֶשֶׁר כְּגִשְׁמֵי בְּרָכָה

וְלֹא נָשַׁמְתִּי, פֶּן תַּקְפִּיא אוֹתְךָ נְשִׁימָתִי.

בְּחֶשְׁוָן נִפְגַּשְׁנוּ בַּחֲשַׁאי, אֲנִי הִתְחַשְׁבַּנְתִּי

בְּקוֹל רָם עִם עֲבָרִי, אַתָּה שִׁחְרַרְתָּ אֶת חֶבֶל צַוָּארִי.

בְּכִסְלֵו שָׁתַקְנוּ, הַגַּעְגּוּעַ הָפַךְ אוֹתִי כְּסִילָה

שׁוּב וָשׁוּב מוֹבִילָה אֶת עַצְמִי אֶל פִּתְחֵי אַשְׁלָיוֹת

עֵינַי עֵדֶר בְּהֵמוֹת תָּרוֹת אַחֲרֶיךָ.

בְּטֵבֵת כְּבָר טָבַעְתִּי בִּכְעָסִים

שׂוֹם תָּשִׂים עָלֵינוּ חֲטָאִים

כְּכָל הָאוֹהֲבִים, הָיִיתָ לִי מִזְבַּח עִנּוּיִים.

בִּשְׁבָט שַׁבְתִּי אֶל הַשֵּׁבֶט שֶׁלִּי,

לָבַשְׁתִּי שְׁבוּעוֹת כִּי לְעוֹלָם

לֹא עוֹד תָּנוּחַ עָלַי אוֹת שִׁמְךָ.

בַּאֲדָר נָפַלְתִּי עַל שָׁנָה מְעֻבֶּרֶת,

הָיִיתִי מִתְהַדֶּרֶת בְּלֵילוֹת כּוֹכָבִים, נוֹדֶרֶת נְדָרִים,

אֲחוּזַת דִּבּוּק, הַמָּחוֹךְ שֶׁשַּׂמְתָּ לִי הָדוּק.

בְּנִיסָן חָדַלְתִּי מִלְּנַסּוֹת, כְּבָר לֹא סָמַכְתִּי עַל נִסִּים,

הָאֲדָמָה בָּלְעָה מְרַגְּלִים שֶׁהָיוּ מִלּוֹתַי,

מוֹצִיאוֹת דִּבָּה עָלַי, בְּנִסָּיוֹן עִלֵּג לְתַמְלֵל גַּעְגּוּעַי.

בְּאִיָּר אִיַּרְתִּי אוֹתְךָ, בְּחוֹבֶרֶת צְבִיעָה

שֶׁל יֶלֶד עָנִי, שֶׁבִּמְקוֹם הָאָדֹם לוֹקֵחַ

אֹדֶם אִמּוֹ, אֵיךְ אֶחְיֶה בִּלְעָדֶיךָ יוֹם בְּיוֹמוֹ.

בְּסִיוָן כְּבָר לֹא חָסַר לִי אַף גָּוֶן, אָהַבְתִּי אוֹתְךָ

שׁוּב וָשׁוּב, בַּגָּרוֹן עָמַד טַעַם הֶחָלָב,

אַתָּה הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב.

בְּתַמּוּז הִדְלַקְתִּי תִּמְרוֹת עָשָׁן

נָפַלְתִּי אַפַּיִם עַל אַרְצִי,

אָמַרְתִּי הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ

וְאַהֲבָה מִגּוּף אִשָּׁה.

בְּחֹדֶשׁ אָב בִּקַּשְׁתִּי לִהְיוֹת לְאֵם,

עַל אַפְּךָ תְּשַׁלֵּם אֶת פִּדְיוֹן הַבֵּן

כְּשֶׁאֵלֵךְ וְאֶתְאַבֵּן, לֵיצָנִית חָצֵר בְּחוּצוֹת יוֹצֵר.

הִנֵּה אֱלוּל, מַבָּטְךָ הַצָּלוּל אֵלַי לֹא תְּיַשֵּׁר,

וְיָבוֹא תִּשְׁרֵי, כְּשֶׁאֹמַר אַשְׁרֵי.

(מתוך: עונת הנדידה, ספר ביכורים. עריכה: אלי אליהו. הוצאה: עיתון 77, שנת 2023).

השיר "לוח שנה" לקוח מתוך השער ששמו "אחרי השכחה".

האם אפשר לשכוח? אבל באמת באמת לשכוח?

"הדבר הראשון שראיתי בימי חיי כוונתי שאני זוכר היה אני איך אוכל לשכוח" שואל המשורר - כלומר, המשוררת - יונה וולך.

איך נוכל לשכוח את עצמנו? איך נוכל לשכוח מעצמנו?

האם אפשר לשכוח אהבה פצועה?

והרי זך טען ש"יש לכל זה טעם גם כשהטעם תם"

והאם הטעם תם?

המשוררת זוכרת.

קארינה נודדת בין השפות, בין עונות השנה, בין עונותיה שלה, בין העולמות ומנסה לפענח כדי להסביר לעצמה ועל הדרך גם לנו, הקוראות אותה "את זה הכאב". מחפשת סימנים. לפעמים כחולים. כדי לזכור ולהזכיר.

והיא מונה בלוח השנה את כל החודשים החולפים בלי ועם. כמו עונתה המופיעה בדיוק בזמן ומזכירה “כאן” ו”כאן” “וכאן”. וכאן כבר לא. והחסר הזה כואב, "הדממה שבלב בין דפיקה לדפיקה" משתבשת, הופכת למועקה.

קארינה מונה את חודשי השנה העבריים, חוקרת, מהפכת בם צורות כמו רק מי שהשפה התחדשה לה יכולה. כמו רק מי שיודעת את זה הכאב של שתי המולדות. "תשרי, חשון, כסלו.."

שמות החודשים עלו לארץ מבבל - תשרי באכדית הוא התחלה, טבת הוא החודש בו שוקעים בבוץ ונדמה שקארינה שוקעת במילים שקועה בשפה, מרגלת אחריה, מוכנה להשתתף במשחק המחבואים כמו שרק ילדים מתמסרים יודעים. ובעיקר ילדות. ילדות המחפשות אהבה ותשובה במילים ועומדות במקום בו צדיקים גמורים אינם יכולים.

"מְרַגְּלִים שֶׁהָיוּ מִלּוֹתַי, / מוֹצִיאוֹת דִּבָּה עָלַי, בְּנִסָּיוֹן עִלֵּג לְתַמְלֵל גַּעְגּוּעַי." היא מעידה על עצמה, אך ניסיונותיה כלל לא עילגים, אלא יוצרים שפת קודש חדשה ויפה, מולדת נוספת בעבורה - שפת השירה.

(דברים שקראתי בהשקה)