כשהייתי בגן חובה (גן שלומית, קרית הרצוג בואכה פרדס-כץ), היה שם גם ילד בשם דוד במלעיל. הוא לא היה רע הוא היה ילד שרע לו, וככזה התנהג בבריונות גם כלפיי. יום אחד, הוא הישיר אליי מבט ואמר - הלילה את תמותי! לא עזרו כל ההסברים המלומדים של המבוגרים סביבי, האמנתי לדוד והתכוננתי למותי באותו הלילה. כלומר לא נרדמתי. אבא שלי ישב לצד מיטתי עד לפנות בוקר, ולחש לי כשעיניי נעצמו מעייפות – היום את תלכי לגן ותאמרי לדוד שאת אוהבת אותו. תראי מה יקרה.
וכך עשיתי – ניגשתי אל דוד המפחיד ואמרתי לו – אני אוהבת אותך. ככה. דוד נעלם אל הקצה השני של הגן ולא התקרב אליי מאז ועד סוף השנה.
"כשנונה חזרה מהגן היא סיפרה שילד אחד אמה לה: יש לך רגל של פלמינגו. ואפילו שהיא לא ידעה מה זה פלמינגו, היא נעלבה. מאד." – כך נפתח ספרה של אורית גידלי "נונה קוראת מחשבות" (הוצאת כנרת זב"מ 2011, יצירת איור נדירה – איה גורדון נוי). אמא של נונה מעניקה לה מכשיר קסמים המאפשר לראות מתחת לדברים הנאמרים את המחשבות האמיתיות. כמה פשוט ככה מסובך – כי מלבד האבא בסיפור שפיו וליבו שווים ("שלום, נשיקות, מה יש לצהרים" הוא שואל בפשטות וגם חושב, כך מעיד המכשיר), כולנו ילדי הגן של החיים - אומרים משהו אחד ומתכוונים למשהו אחר, לעיתים הפוך לגמרי. ואפילו ילדים שמקללים יש אצלם "לפעמים ממש קלקול: בדרך מהבטן לפה, מילים טובות מתהפכות לרעות" עד לרגע בסיפור בו "הקלקול הופך לבלבול ואז למלמול ואז לחיוך..." איך מפענחים חיוכים? איך מתהלכים בג'ונגל החיים ומבינים?
במהלך גאוני כתבו ובצעו השנה ג'ימבו ג'יי ולהקת ספא יחד עם האורח רביד פלוטניק את השיר "סרטון של חתולים". שיר שגבר שר לאשה, על הנער שהיה, על הילד שהיה ולא העז לומר לה כל כך הרבה דברים. אנחנו המאזינים (והצופים במקרה של הקליפ) נחשפים אל מאחורי הקלעים של נפש הגבר ומה הוא עושה עם זה:
"... ובא לי לשאול למה לא ענית למכתבים שלי
למה עפת כמו פרפר תעתוע
בא לי לשאול למה לא רצית את המילים שלי
למה נתת לתהום הגעגוע
להלבין לי לילות ולצבוע באפור עמוק את הימים
אבל בא לי לצאת קליל
אז שולח לך את האות ח שלוש פעמים"
הטקסט היפהפה הזה מרובד במטאפורות ואזכורים לשירים משנות השמונים והתשעים (פרפר תעתוע, מפתח המרחק, את לא באת ועוד.. ייתכן שהמאזינים הצעירים ייחשפו אליהם לראשונה כציטוטים אינטר-טקסטואליים מבלי לדעת כלל). הטקסט הזה נכתב ומושר על ידי גברים צעירים. והגברים האלה אומרים – לא למדנו איך לומר באמת דברים. לא לימדו אותנו לומר בצורה ישירה דברים קשרים ועל אהבה, אז אנחנו מגמגמים את זה. ומעצם אמירת הגמגום וההצבעה הישירה על שליחת "סרטון של חתולים" כדרך מעוותת לתקשר במקום המילים המפורשות, מתהווה לה פריצת דרך. אולי גדולה יותר מכל מחאה.
הלוואי שהדברים היו פשוטים יותר, שיכולנו פשוט לדבר. דוד היה אומר לי בגן שהוא אוהב (תודה אבא!) ורוצה להתקרב, והיינו משחקים יחד כמו שילדים יודעים. הלוואי שנונה לא היתה נזקקת למכשיר הקסמים מלכתחילה. אולי היו לנו חיים אחרים. על אילו נושאים היו נכתבים אז ספרים ושירים?
"