חלי טל שלם

ביבליותרפיסטית ומשוררת

מלווה תהליכי כתיבה יצירתיים

עקבו אחרי בבלוג
חיפוש

צריחת המזון או ממלא מקום


"שנה ראשונה בירושלים. שנה ראשונה של התואר. על ה'דשא של רוח' הפסקת עשר. בהיתי בחצי הסנדוויץ' האכול של עינת. "אני מתפוצצת", אמרה כשהיא מחזיקה את הבטן – "סנדוויץ' טונה אחד לכל היום יכול להרוג אותי". שתקתי. עוד לא ידעתי איפה יש אוכל חם אמיתי בקמפוס והבטן שלי קרקרה מהתרגשות של שנה ראשונה, מרעב של מי שעדיין לא הכניסה לפה כלום, ומפחד של איך-אצליח- להרגיש-שבעה-לכל-היום-מסנדוויץ'-וללמוד-בראש-שקט? לאט לאט מצאתי אותן - מסעדות הפועלים של שכונת נחלאות, ריח המהביל של תבשילים שבושלו זמן רב על פתיליה מזמין אותך להכנס. כאלו שכשסיימת לגמוע את קערת המרק, הבטן התמלאה בחום של חומר ורוח – של בית וגעגוע. מה יש ברוטב האדם האדם הזה שהופך את התבשיל לחזרה בזמן ולמצב של הכל בסדר, הרגעי, את בבית?"

[ציטוט מתוך הפסקה הפותחת של המבוא לעבודה סמינריונית "יסודות קרנבליים בסיפור מכירת הבכורה בספר בראשית", אשר הוגשה בשנת 2003 לידי פרופסור גלית חזן-רוקם באוניברסיטה העברית].

כבר אז הייתי עסוקה בשאלה - מה מקום האוכל בחיי? מה תפקידו בתרבות ומי מנהל את מי?

"הדרך הזו, בין מטבח לטבח מתרחשת בגוף האם ממש: בשדיים – המעבר מדם לחלב"

(אריאל הירשפלד, "רשימות על מקום" הוצאת עם עובד 2000)

במטבח קורים הדברים. מתח שורר בין מוות לחיים, נתינה וקבלה, ברכה או קללה. טקסטים עתיקים יותר ופחות מלמדים על אותו המתח בפעולת האכילה, הזנה ובליעה ועיכול, נתינה וקבלה, חיים ומוות.

אוכל הוא סוכן זיכרון מובהק, שליח גיאוגרפי הנושא בפיו אתניות ועדתיות. המעבר מ”מזון” ל”אוכל” סבוך ומרתק. עוד יותר בקונוטציה מגדרית- תערובת של תאווה, רגשות אשם, דימויי נפש וגוף, דחפים בלתי נשלטים ושנאה עצמית. אופן ההכנה והבחירה מה להכניס אל הפה, והארוס (eros) הנוכח ובא לידי ביטוי בפעולות ההכנה והאכילה מספרים לנו קורות חיים שלמים.

האיבר הראשון המופיע כאזור ארוגני ומעלה תביעות ליבידו הוא הפה. מרגע שנוצר התינוק, הכל מכוון לכך שאזור זה יבוא על סיפוקו. אותו שלב האוראלי שטבע פרויד, מתואר כתכלית הקיום בעזרת הזנה. פעולת גומלין בין המבוגר המטפל המאכיל לבין התינוק הזקוק להכלה מרבית, תלות מוחלטת באחר. לעיתים ההזנה היא דרך התקשורת היחידה שלנו - שאינה דרך מסכים – תקשורת המשמרת אותנו בתפקידי הורה מטפל / תינוק גם כשאנו גדלים...

אולם כבר בשלב האוראלי מפגינה המציצה העקשנית של הילד צורך בסיפוק שאינו קשור להזנה..

אני אוכל כשאני דואג (פו, קונג-פו פנדה 1)

אוכל ממלא. את הבטן ואת המחשבה. מכסה על הרעש התזזיתי הפנימי. שמייצרות המחשבות הרצון "לנשנש" גם כשאין צורך הישרדותי אמיתי (לא כולל אנשים נדירים כמו דמותו של אדם ב Girlsשמשתף את האנה "אני אוכל רק כשאני מרגיש שאני עומד להתעלף") רק כדי שנשכח, כדי להעביר את הזמן, רק לא להשאיר את חלל הפה והריק בבטן ולעיתים גם בלב או בנשמה לרגע לבד.

ריח של אהבה או על החוש הקדמוני ביותר והחזק ביותר הנחרט בזיכרון.

אני בת ארבע והשעה היא ארבע לפנות בקר. אבא מחזיר אותי מבית החולים בלינסון מעוד לילה של אוהל חמצן אחרי התקף אסטמה הישר אל כור מחצבתו של האופה השכונתי. יושבת על מדף גבוה מאוד, רגליי הקטנות משתלשלות, מנדנדות את עצמן כמו להבות האש הלוחשות מן התנור כשהאופה מוציא את הפתות החמות. הריח - החוש המייצר ומשמר זיכרון באופן הכי טבעי, עוצמתי וראשוני - הוא זה שמביא לכאן את אבא שלי. שנים אחר כך סיפר לי על המאפיה בקזבלנקה, אליה כל משפחה היתה מביאה את הבצק כדי שיאפו בעבורה את הלחם. נציג משפחתי היה אוסף את הלחם כשמבחוץ מתבקע ה'קשה' והרך האפוי מבפנים מוכן

"ואיך כל אחד ידע בדיוק מה הלחם שלו בלי אף סימן?" שואל אבא שלי עד היום.



הבטן היא כיסוי מיטיב לעובר בשלב אפייתו, כיסוי מרפד לחורף, כיסוי מגן לאיברים הפנימיים שלנו (ללויתן שבלע גם את יונה וגם את ג'פטו שלוש קיבות לפחות ארוכות מאוד) וכמה זה מפחיד להיות גלוי. כמה מפתה להתכסות בשכבות עוטפות מסתירות גם מעצמך את הרצון האמיתי שהשתעבד לצורך לאכול עכשיו תכף ומיד את זה! בדיוק! אחרת...

אחרת מה?




במיתולוגיה היוונית כמו בתנך התמקחו על כל גרגר. פרספונה, בתה של האלה דמטר נאלצת להשאר בידי אל השאול כיון שבעת שהותה שם טעמה גרגר אחד של רימון. וכבר היא משויכת לשם מבלי יכולת להינתק. אוכל מסמל שייכות למקום בו הנך נמצא. אורח מחויב לטעום ממאכלי הבית. האכילה מסמלת הפיכתו לבן משפחה ולו לרגע קט. ולהפך – נישולך מהאכילה בבית מדירה אותך ממקומך.

הנזל וגרטל מהווים נטל על הוריהם בשל הצורך שלהם לאכול. "לא היה אלא מעט לחם לשבור רעבונם. ופעם, כאשר היה מחסור גדול בארץ, גם את לחם יומו [אביהם] לא הצליח עוד לספק" (מתוך הנזל וגרטל, האחים גרים מעשיות האוסף השלם שמעון לוי ספרית פועלים). הרעיון להשאירם ביער עם פרוסת לחם בלבד הוא של אשתו – אמם של הנזל וגרטל. בפעם הראשונה מוצאים הילדים דרכם חזרה בעזרת אבני חצץ לבנות, אך בפעם השניה הנזל מצליח לפזר פירורי לחם בלבד אותם בולעות היונים. הסיפור הבולעני מגיע לשיאו הזכור יותר כבית הממתקים המפתה של המכשפה שבתחילה מאכילה ואחר כך כולאת ומפטמת כדי לאכול אותם. בספרו "שערות הזהב של השד" (מודן, 2006) טוען אבי באומן כי המעשיה עוסקת בחסך ובחסר ומספרת את "סיפור האם הרעבה והזקוקה המשקרת לילדים והמפתה אותם, מתחפשת לטובה ומעניקה, אך למעשה מנסה לבלוע אותם לעצמה. ואילו ברונו בטלהיים סבור כי המעשיה הנזל וגרטל מבטאת באופן סמלי חוויות פנימיות הקשורות קשר ישיר לאם הן מצדיה המיטיבים והן המאיימים. היא ממחישה את "חרדותיו של הילד ואת המשימות שמוטל עליו ללמוד, כאשר הוא נדרש להתגבר על תשוקותיו הפרימיטיביות ה'בלעניות' ולכן גם ההרסניות ולעדן אותן. על הילד ללמוד, כי אם לא ישתחרר מהן בכוחות עצמו יאלצוהו הוריו או החברה לעשות זאת חרף רצונו, כפי שבעבר הפסיקה אמו להניקו, כאשר חשבה כי הגיע הזמן לכך". (קסמן של אגדות,מודן 2002, עמ' 130).

*

"בשפה אף פעם לא הייתי

היא פרורי לחם נקוד שציפור גדול בלע

בגללה אני יכולה שוב ושוב

להתאבד ביער"

(מתוך השיר רעב לנטע-לי בראון בתוך גיליון 78 בנושא "רעב וגעגוע" של הליקון)



במאי 2017 הצגתי בתערוכה רב תחומית יחד עם הציירת יעל אורן והשף עומר טל שירים בנושא פעולת האכילה בגלרית ביתא הירושלמית הסמוכה לשוק שאף הוא שיתף פעולה – כלומר שירים וציורים נתלו בבאסטות, מוצרים טריים ומיוחדים שיש רק בשוק (כמו למשל מי-זהר) הרכיבו את מנות השף ובערב הפתיחה אף זכו המבקרים לטעום ממאכלי הבאסטות השונות.


שיר שכתבתי בהיותי סטודנטית, הופיע השנה על עטיפת פלאפל בשוק מחנה יהודה במסגרת פרויקט שירה בשוק של כתב העת משיב הרוח 10,000 מנות אשתנור עם פלאפל נאכלו בעטיפות הללו (כך דיווחו שני מוכרי הפלאפל הכי טעים בשוק)


שיר שעדיין נמצא במסעדת "עזורה" המיתולוגית בשוק מחנה יהודה (אחלה שקשוקה יש שם בין היתר)


הן בציורים והן בשירים מגולמים הבור, סכנת ההתפרקות והכמיהה להתמלא בתוכן חגיגי ומזין שלרוב מתגלה כאשלייתי:

בציוריה של יעל האוכל עצמו, נעדר. נוכחים רק כלי האכילה: צלחת, סכו”ם, ספל והם ריקים, למעט שרידים של שמיים. הכלים מונחים על רצפת בלטות מתפרקות, שמתחתיה מתגלים השמיים. הכלים הם רק אפשרות או הכנה לארוחה שאולי לא תתקיים ושסביבתה מתפוררת. האוכל וכליו הם חלק מייצוג של חיי היום יום, של התרבות בתוך מכלול של סמלים, הבונים את מארג הציור.

עומר הצטרף עם כמה מנות שף שיצר ואף הגיש בצהרי נעילת התערוכה לצד קריאת שירי משוררות.ים רבות וטובות כעמיחי חסון, ליטל קפלן, ליאת נאה, אבישי חורי, אביחי קמחי, אלונה כהן, סער הדס, ריטה קוגן וילי שנל בנושא אכילה. המנות התכתבו עם תחושת האשליה שבאכילה. לדוגמא ביצת עין העשוי מלבי ומנגו ועוד מנות טעימות ומסקרנות.




לא מעט שירים שכתבתי סבבו סביב פעולת האכילה. תוך כדי עריכה הבנתי עד כמה הם מתייחסים לתחושת האשליה המגולמת בפעולת האכילה והתנפצותה. תוך כדי עבודת העריכה שמתי לב כי מתחולל בי שינוי - בגופי ובצורך שלי לאכול. לאור העובדה שאני ביבליותרפיסטית, שמחתי עד מאד בגילוי המחודש שמלאכת הכתיבה והקריאה בטקסטים מחוללת.

הנה טעימה מטקסט:


מַטְמוֹנִים לְבָנִים מֻצְפָּנִים

בְּפִנּוֹת נִסְתָּרוֹת שֶׁל מַקְפִּיא.

וּבַבֶּטֶן שְׁקָרִים לְבָנִים

כִּי אָסוּר לֶאֱכֹל, אֲבָל הִיא —

לֹא שׁוֹמֶרֶת, נִשְׁבֶּרֶת, כְּמֵהָה

לַבָּצֵק וּלְכָל הַקְּמָחִים

וְהַבֶּטֶן שֶׁלָּהּ מְלֵאָה

וַעֲדַיִן בּוֹרוֹת נִפְתָּחִים.


(מתוך השיר "שקרים לבנים" המופיע בספרי "תעבירי את הסכין" בהוצאת פרדס 2018)


עוד על כך אפשר לשמוע ולהתנסות בסדנת כתיבה בהנחייתי העוסקת באכילה רגשית ובהתמודדות יצירתית.