בצהרי השקת "תעבירי את הסכין" לפני שלוש שנים כמעט, נעדרה ברגע האחרון ממש, מסיבות אישיות, ד"ר ליאור גרנות שנמנתה עם הדוברות. למחרת היא שלחה לי את מה שאמורה היתה לקרוא. יחד עם ההתרגשות של ספר שירים ראשון, זה הרגיש לי אז קרוב מדי, כמו מבט רואה כל כך. רק כעת, לקראת צאתו של הספר השני אני מפרסמת את הדברים שליאור התכוונה לומר על הספר ועל השירים:
השיר "מה" – מצייר שפה פרטית, שפת אהבה פרטית, שבה נימת הקול, המבטים, הזיכרונות שנאגרו, שנצברו בין שתיים – מדברים את האינטימיות שבקשר הרבה יותר מן המסמנים של השפה, וה"מה" אוצר בתוכו את המְעֵבר: את התשוקה לגעת במעבר למלים, מעבר להווית היום-יום, לגעת ב"בפנוכו של הנשמה": "מה עובר עליךְ מה /מטריד על מה/ את חושבת כשהעיניים הכחולות/ בוהות אך נעוצות והסנטר המהורהר..." – מעין רצון להגיע את לב-לבה של נפשה של האהובה, מן "מה" שמסמן שפת סתר, שפת קסם, שיכולה להתקיים רק בין שניים שיש ביניהם קשר לב.
ה"מה" – מילה שמבקשת הסבר, שמבקשת עוד, משמשת בשיר הזה כמילה שמסמנת קרבה שמעבר לשפה, כמו כמיהה לשוב אל האזור הבראשיתי של הגוף, של טרם היות המלים, אזור ההבנה הינקותי.
את האזורים המאוחרים יותר – הדורשים שפה, המציינים נפרדוּת, מצאתי בשני שירים, שבאחד מהם הדוברת היא הילדה ובשני – האֵם.
"איך לומר לו שאני בכלל לא אוהבת מנטה". איך לומר. איך לשים בשפה את הפער, את הנפרד. אבא שעושה מחווה לילדתו הקטנה ואוסף למענה את כל הסוכריות, והילדה שמחלקת אותן כי לא אוהבת ולא יודעת "איך לומר". איך לומר, כלומר – איך להצביע במלים על הנפרדוּת, על ה"אני-אתה", על ה"אני זה לא אתה", על ה"אני לא אוהבת את מה שאתה אוהב ואת מה שאתה חושב שאני אוהבת", איך להצהיר על ה"אני".
והנפרדות באה לביטוי גם בשיר שבו הדוברת היא אמא שמתבוננת על ילדהּ הנעור מחלום:
"כבר אין טווס בחוץ?", שואל הילד, מבטו בחלון, והאֵם עונה בשאלה: "איזה טווס?". היא לא רואה את תמונת החלום שרואה הוא בעולמו הפרטי, היא איננה הוא. אבל האהבה שביניהם עוברת במתיקותה במטאפורת הסוכר הגדוש, כמו מתיקות הסוכריות ששמר האב לילדתו (גם אם הן סוכריות מנטה). כלומר, קרבת הלב עוברת בינות המלים, ב"מה", הטמון מאחוריהן, במבט אם בילדהּ, בת באביה, מבט אב הרואה לנגד עיניו את בתו כשמלקט עבורה סוכריות, מבט אשה באהובתה.
באמצעות המלים ובאמצעות המבט שמאחוריהן – מבט על ילדותה שלה, מבט על אמהותה, ומבט דרך עיניה של האשה ודרך עיני הילדים – מצהיר הספר הזה על ה"אני" ובורא אותו ב"מלים שמצטיירות על חוף הים" וב"אוצרות שנפלטו".
תודה מעומק הלב ד"ר ליאור גרנות היקרה! צפי הזמנה לשאת דברים גם בהשקת הספר הממשמש ובא. נקווה שיקרה בלייב ולא רק דרך מרובע מהבהב.