"הָעוֹלָם קָדוֹש! הַנֶּפֶש קָדוֹש! הַעוֹר קָדוֹש! הַחֹטֶם קָדוֹש!
הַלָשוֹן וְהַזַּיִן וְכַף הַיָד וְחוֹר הַתַּחַת קָדוֹש!"
אלן גינסברג
הָיִיתִי בַּת אַחַת עֶשְֹרֵה, יָשַבְתִּי בָּאַמְבָּט
וְלֹא יָכֹלְתִּי לְהַבִּיט, גּוּפִי צָעַק: "אַתְּ בַּת
אַחַת עֶשְרֵה עַכְשָו", וְהִתְכַּסֵּיתִי בְּשֻמָן.
יָשַָבְתִּי בָּאַמְבָּט כְּמוֹ בְּמִדְבָּר שֶאֵין בּוֹ מָן.
הַדֶּלֶת נִפְתְּחָה, נוּרִית עָמְדָה שָׁם. "אַל תָּצִיצִי!"
צָוַחְתִּי. הִיא הִבִּיטָה, וְאָמְרָה: "כְּבָר יֵש לָךְ צִיצִי",
(מתוך השיר "גולם" לאנה הרמן)
בשנת 2001 נפתחה לי דלת.
עיניי פגשו בשיר "גולם" של אנה הרמן במוסף תרבות וספרות של "הארץ". החיבור היה דומה למכת ברק - מידי ומחשמל. הזדהות חורכת. או נכון יותר כמו שכתבתי מספר שנים לאחר מכן, במסגרת לימודי הביבליותרפיה בעבודת הקורס תעודת זהות טקסטואלית – "רציתי לפגוש בכותבת כי הרגשתי שאפגש עם עצמי שלא מעזה להתריס עד כדי כך".
הרגשתי שהרמן הציצה לי לחדר האמבטיה, אחרת כיצד ייתכן שהיא מתארת סיטואציה שקרתה רק לי? אמנם "נורית" שלי היתה בני-ילד-רע, אבל זה קרה - הדלת נפתחה ומן החרך הציצו עיניים חקרניות. ואף אחת לא תארה במדויק כל כך מה שעבר עליי באותן שנות התבגרות איומות ונהדרות.
הַשֶּקֶר צָף עַל פְּנֵי הַמַּיִם, שְנֵי שְקָרִים קְטַנִים -
חָזִי גִּדֵּל פַּקְעוֹת כְּאֵב שֶגָּחוּ מִבִּפְנִים,
וְצִפָּרְנַיִם שֶל דֶּמוֹן חָרְטוּ בְּעֶרְוָתִי
קַוֵּי תַּחְרִיט שֶל שְׂעָרוֹת, כְּתַב חַרְטֻמִּים פְּרָטִי.
מהספר "כיצד באים ילדים לעולם" הבנתי שאם מתחבקים ממש חזק ורוצים, ויש גם ענין עם פין ופות (שלא היה לי מושג מהם) הם באים. "מ12-16" ומעריב לנוער היו הדבר הכי קרוב להסברים על גיל ההתבגרות. אף אחת לא כתבה על אשמה, מבוכה, תחושות. על גאות ושפל, על הלבנה במילואה והשפעתה. לתחבושת לא היו כנפיים. הטמפונים היו אימתניים וגמלוניים. גביעונית היה שם בדיוני שהזכיר את פעמונית של האחים גרים. ושיר כמו גולם לא פגשתי עד לאותו הרגע. שיר שאמר אותי. שאמר יופי. שאמר קודש:
וְכַעֲבֹר שָנָה הִרְגַּשְתִּי אֵיךְ רַחְמִי נִפְתָּח
כְּמוֹ פֶּרַח אַרְגָּמָן בְּתוֹך הַגוּף הַמְפֻתָּח,
כֱּמוֹ אֶצְבָּעוֹת שֶנִפְתָּחוֹת מִתוֹךְ אֶגְרוֹף שָחֹר,
יָרַד לִי דָּם וְקִיּוּמוֹ שֶל פֶּצַע וְשֶל חוֹר
שקרים, הסתרות, התפתחות. דם מטפטף בכל מקום. טומאה. תחבושות נעטפות בנייר-טואלט גס. נשכחות במקומות אסורים ולא מקובלים. איך מסתירים דבר מסורבל כל כך? איך מסגלים מדי חודש התנהלות מיומנת של כיסויים החלפות והסתרות?
הַדָּם הִמְשִיך לָרֶדֶת וְעָטַפְתִּי בִּשְכָבוֹת
רָבּוֹת אֶת מַה שֶבֵּין הַיְרֵכַיִם הֶעָבוֹת,
וְהַפִּיג'ָמָה הֻכְתְּמָה מִתַּחַת לַבְּגָדִים.
הָלַכְתִּי וְהֶחְוַרְתִּי וְסוֹדִי הַמַּאְדִּים
[...]
אֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת צִלּוּם הַרֶנְטְגֶן הַלָבָן
שֶל אוֹר הַשַּחַר שֶחָשַף אֶת עֹמֶק כְּאֵבָן
שֶל יְלָדוֹת בְּּנוֹת שְתֵּים-עֶשְרֵה שֶמִתְבַּיְּשוֹת לַחְשֹף
אֵיךְ מִתְפַּתֵּחַ בָּן כּוֹכַב הַמַּאְדִים, אַךְ סוֹף
הַנְּעָרוֹת לְהִתָּפֵס;
והיתה גם אמא. אמא שבכל כוחה רצתה למחות זכרונות חוויותיה הרעות מהפעם ההיא הראשונה, כשהיא קיבלה ולא יכלה לשתף את אמא שלה. ממנה למדתי שלמחזור יש שם נרדף "מחמיא" -"התחרבנתי". לפעמים מרוב מאמץ יתר לתקן ולעשות אחרת - בעיקר אם לא נעשה עיבוד מכבד קודם לכן - זה עלול להתעקם ולצאת באופן שונה-אבל-דומה. ומי ידעה אז על קיומו של "האהל האדום"?
וְלֹא יָדַעְתִּי אִם הַדָּם יוֹרֵד בִּגְלַל מַבַּט
עֵינֶיהָ הַמַצְלִיף בִּי אוֹ מִפְּנֵי שֶאֲנִי בַּת.
צָעַדְתִּי בְּבֶגֶד-יָם שָחֹר עַל הַאַסְפַלְט
עַד שֶהִיא צָעֲקָה: "תַּגִּידִי, מַה קָּרָה, קִבַּלְתְּ
מַכָּה בַּיְרֵכַיִם, מָה אַתְּ לֹא רוֹאָה שֶיֵּש
לָךְ דָּם בֵּין הָרַגְלַיִם? אַתְּ צְרִיכָה לְהִתְבַּיֵּש".
הִיא דָּחֲפָה אוֹתִי עַד שֶנָּפַלְתִּי, וּשְלוּלִית
קְטַנָּה שֶל דָּם נוֹתְרָה עַל הָאַסְפַלְט כְּדֵי לְהַבְלִיט
בִּפְנֵי הָאֲנָשִים שֶהִתְאַסְּפוּ כַּמָּה מֵבִיש
הַפֶּצַע שֶחָשַפְתִּי כְּשֶנָּפַַלְתִּי עַל הַכְּבִיש.
במהרה רכשתי את ספרה של הרמן "חד-קרן" (הקיבוץ המאוחד 2002) וגיליתי כי גם את שאר שיריה מכתים הצבע האדום. פצעים פעורים חבושים במשקל מדויק ושורות משורטטות. תחושות שחשתי לעיתים יותר, לעיתים פחות. אבל אף אחת לא אמרה לי אותן כך, בצורה כה ישירה והיטיבה לתאר סיטואציות התבגרות מבישות.
וּבְקוּמִי מֵהַכִּסֵא יָכְלוּ כֻּלָם לִרְאוֹת
כֵּיצַד שָעַט הַדָּם דַּרְכִּי לַמְרוֹת הַהַשְבָּעוֹת,
כֵּיצַד דָּהַר מִבַּעַד לַתַּחְבֹּשֶת וּלְבַד
הַתַּחְתּוֹנִים וּבְעוֹדִי יוֹשֶבֶת שָם לְבַד
את כבר לא לבד – חשתי בשנת 2001, כשעיני ולבי פגשו בשיר "גולם" של אנה הרמן. אחרות לבד איתך. או כמו ששהרה בלאו אמרה בהשקה של ספרה השלישי של הרמן התאומה הנראית - "רובנו כאן מזדהות ומרגישות מעין תאומות שלה". ומשהו בפקעת הגרון השתחרר. השירים הללו היוו כתב חרטומים פרטי עבורנו. ד"ר רחל אלבק גדרון הגדירה אותו כקשב רדיקאלי - "השירה של אנה הרמן, עם הקשב הרדיקאלי שלה לכאבים נשיים, לכאבים סודיים, מצליחה שוב להניע את רוח הרפאים של הבורגני ההוא בקרב האני-הקורא שלנו. הנה כאב שלא היה נושא לשירה ולאמנות בכלל, מעולם: כאב המחזור החודשי הנשי. בואו נחשוב אותו רגע, בורגנים יקרים. יש לו מקום. הוא חשוב. הוא כאן. הוא חלק מהדבר שהנשים חשות כחיים וכחוויה. יש בו מן המפחיד, מן הדם הגלוי, מן החיים עצמם, ללא אבסטרקציה. בואו נתבונן בהם, בחיים אלה, היטב: הם שם, הם כואבים לגוף. הקשב הרדיקאלי של האמנות יכול להצביע אותם, מבעדם, דרכם, ועליהם". (ציטוט מתוך כתב העת "הו", גיליון מס' 13).
כֻּלָּם יָכְלוּ לִרְאוֹת כֵּיצַד כָּשַלְתִּי, מְנַסָה עִם
מִיץ פֶּטֶל שֶשָּפַכְתִּי עַל הַכֶּתֶם וְעִם סְוֶדֶר
סְבִיב הַמָּתְנַיִם לְהוֹכִיחַ שֶהַכֹּל בְּסֵדֶר.
הכל לא היה בסדר, ושום מיץ ממותק לא עזר לטעם המר. (פתאום תוך כדי כתיבה, חושבת על כך ש"מיץ פטל" אינו רק תרכיז אדום אלא ספר - ילדים שמהותו סוד). אבל יכולתי ללוש את החומרים, כי הרמן שמה בפי את המילים. ולא סתם - אלא בתבנית מסותתת מחורזת, והמילים הלמו בפעימתן וכבר היה קל יותר להרדם כך. או להחליף תחבושת.
עַל סְתַו שְנַָתִי הַשְּלֹֹש-עֶשְרֵה עֲדַיִן מְכַסֶּה
הַכֶּתֶם הַדָּלוּחַ שֶהוֹתַרְתִּי עַל כִּסֵא
הכתם יישאר. עוד כתמים באו ויבואו אחריו. והכל בסדר, אפשר לומר. הסדר נשמט ונשמר. "תעבירי את הסכין" הוא ספר שירי הראשון שראה אור השנה - כמעט עשרים שנים אחרי. שירים שכתבתי ואנה הרמן ערכה – קראה במילותיי והטעימה כל פעימה. לימדה אותי בעדינות ובקשב מסגור אסתטי, במיוחד במקומות בהם גדשתי על גדותיי. תוך כדי עבודת עריכה דיאלוגית, נכחתי בביבליותרפיה המתרחשת. סגירת מעגל מרגשת עד מאד מאד.
· הדברים שכתבתי כאן פורסמו לראשונה בבלוג של המשוררת והביבליותרפיסטית ד"ר ליאור גרנות
· כל ציטוטי השירה לקוחים מהשיר "גולם" שכתבה אנה הרמן, (מתוך ספר שיריה "חד קרן" בהוצאת הקיבוץ המאוחר 2002)