"לאבד קשר עם עצמך זה תמיד רע" כותבת שלומית בספרה "הולכת ישר בספירלה" ומוסיפה "כשאני מאבדת קשר עם עצמי אני אוכלת, אני לא מדויקת אני לא במיטבי".
בד בבד עם איבוד הקשר עם עצמך מתרחשת נפילה, צלילה למעמקים, בור שחור.
ולכי תתמסרי עכשיו לסחרור המערבולת כמו שכתוב בהוראות:
"לא להתנגד לצלילה המבהילה. רק כשתגיעי אל הקרקעית הבוצית, השחורה העכורה, רק משם אולי תוכלי לצוף חזרה."
כמה אומץ דרוש לכתוב תוך כדי השקיעה בשחור הנפש. מכיון שזה הדבר האחרון שאת רוצה לעשות כי אין יותר דבר שאת רוצה לעשות. אף פעם יותר.
בכלל.
בטח לא לכתוב את זה או על זה.
דווקא אז תכתבי מלמדת אותנו שלומית כי אין לך ברירה אחרת.
"אלוהים אינו מוחה את דמו כי הדם אינו הנפש" כותבת המשוררת דליה רביקוביץ' בשירה "סוף הנפילה" (1966)
אז תכתבי את עצמך עד דוק.
תכתבי כך ללא צנזורה, מבלי להשמיט פרטים צבאיים מסווגים כמו המסמכים הנשלחים למשפחות השכולות אחרי כל כך הרבה מחיקות והשתקות. רק כדי לא...
לא מה?
זה כבר קרה. אין מה לייפות.
לא, את תכתבי את כל הצלקות. את כל התחבושות על הפצעים שלא מגלידים,
את כל הנוראים שבפחדים.
"אלוהים אינו מפנק את אבריו כי האיש אינו בשר" כתבה דליה
"אלוהים גוחן אליו, מרים את ראשו ומביט בו.
בעיני אלוהים הוא ילד קטן.
הוא קם בכבדות על ארבע ורוצה ללכת,
ואז הוא מרגיש שיש לו כנפיים לעוף
עדיין האיש מבולבל ואינו יודע
שנעים יותר לרחף מאשר לזחול
אלוהים מבקש ללטף את ראשו
אבל הוא מתמהמה,
הוא איננו רוצה להבהיל את האיש באותות של אהבה"
תסתכלי בלבן של העיניים לאשמה, כי בעצם מעשה הכתיבה, המעלה באוב את הזיכרון - בגדת. כי חזרת אל עצמך ובחרת בחיים.
כי נטלת את התרופה כמו ששלומית כותבת בעמ' 96
"התרופה לפחד מפני המוות היא לחיות! ממש לחיות!" ובכוכבית היא מוסיפה "לא תמיד זוכרת לקחת תרופות".
ובנצי, שמוטבע בתוכה בדיאלוג אינסופי עונה לה בעמ' 97 – "תרופות זה חשוב".
*
יש משהו מרפא בכתיבה
שנוגע בגרעין האני
רגע נדיר וקדוש
שהופך להתגלות
כי פתאום את מגלה
שזה נכתב מעצמו
פתאום את מבינה דברים שלא ידעת על עצמך,
אבל היו שם כבר במעמקי הנפש
מחכים להתגלות
מחכים להשמע בעולם
כי יש להם מה לומר
ואנשים יקחו אותם איתם
צידה לדרך
בדרך לצלילה וחזרה ממנה
כבר אינם בבחינת שברי מסוקים של אחרים
החיפוש הוא אחר השברים שלך, שלך.
"גם סלעים נשברים אני אומרת לך"
כותבת דליה בשיר אחר שלה "גאוה"
"כולנו נשברים" אומרת לנו שלומית
ממעמקי צלילתה השחורה
נשאלת השאלה איך חוזרים חזרה?
באיזה דבק משתמשים כדי להדביק את השברים?
האם זהו דבק ההסתרה שמחפה ומכסת"ח כמו ב"כולם היו בני" לארתור מילר?
או שזהו דבק יפני מן הסוג האסתטי, שמרכיב מחדש את השברים ומדגיש אותם בפס של זהב כמו אומר: "תראו! כאן צלקת, כאן חישבתי למות, כאן פישלתי, כאן כאב, כאן צחקתי מתוך הצלקת צחוק חי מטלטל בטן וגוף".
ואולי נפרדים מהשברים וחדלים מלנסות להדביקם.
מציבים אותם לנגד העיניים
ממילא הם שם,
מרצדים כמו שלט חוצות, בנסיעה האמיצה המתמשכת של החיים.
"אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה
רק אלוהים מכיר את סוף הנפילה"
בכתיבתה הסכימה שלומית להתמסר למעמקי הנפילה.
להישיר מבט אל תוך השחור שהיא פגשה ומכירה
לרקוע ברגליה וישר בספירלה
לצוף חזרה, לשתף אותנו ברגעי גיהנום צרופים
יקרים מפז
ולעוף.
* שיריה של דליה רביקוביץ' המופיעים כאן לקוחים מתוך "כל השירים עד כה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד 1995